קידום מיניות בריאה

מיניות היא מרכיב טבעי בזהות של כולנו, ולמרות זאת, מיניות היא עדיין טאבו חברתי. זאת אומרת שלרובנו קשה לדבר על מיניות - "לרובנו" כולל גם א/נשי טיפול. גם א/נשי טיפול הם חלק מהחברה וחווים את המבוכה ואי הנוחות. הטאבו החברתי משפיע גם על קבלת ההחלטות ביחס להכשרת א/נשי מקצוע ולכן לצערי גם כיום מיניות היא לא חלק מנושאי הליבה במקצועות הטיפול השונים. ויש פה פרדוקס - כי בטיפול הפונה מצופה לשתף ולספר על נדבכים שונים בחייו/ה, אבל לא על מיניות.

על מצב זה כותבות דבורה טולמן ואס.ג'י דוד: "כאשר הפונה מוזמנת לחקור לעומק היבטים שונים בחייה אך היא לא נשאלת על מיניות - היא עשויה לקבל מסר לפיו מיניות היא מחוץ לשיח. העובדת הסוציאלית והפונה נכרכות ב"קשר של שתיקה" סביב מיניות" (Dodd & Tolman, 2017 pg. 228). 

לאורך ההיסטוריה, מקצועות הטיפול יצאו מתוך העולם של בעיות, של קשיים ופתולוגיות, ולכן הנטייה של השיח המקצועי הוא לעסוק במיניות מתוך הפריזמה של בעיות. ההתמקדות הזו מפספסת נדבך מרכזי בחיים - מיניות, מיניות כלשעצמה - כשהיא לא חלק מקושי. ומה בעצם אני מנסה להגיד? אני רוצה להדגיש עד כמה חשוב והכרחי שאנחנו כנשות ואנשי טיפול נזמין ונאפשר מרחב לשיח על מיניות בחדר. האם זה אומר שאנחנו כולנו מטפלות/ים מיניותים? לא, ממש לא. שיח על מיניות בטיפול הוא לא בהכרח טיפול מיני. טיפול מיני מתבקש כאשר לפונה יש מצוקה או קושי ביחס למיניות שדורש התערבות של מומחה/ית בטיפול מיני, אבל סביר מאוד להניח שמרבית הפונים אלינו עסוקות/ים בסוגיות של מיניות מבלי שמדובר במצוקה ספציפית. יש להן/ם חוויות שירצו לשתף, או התלבטויות שונות, או אפילו שאלה קונקרטית או שהם זקוקים להתערבות קצרת מועד. כלומר מדובר ב"רמות" שונות של התערבות טיפולית שאורגנו על ידי פריסיליה דאנק לכדי מודל סדור. מוזמנ/ת להמשיך לעקוב לפוסט הבא שיעסוק במודל זה.

למודל התערבות פרטנית עם נוער בנושאי מיניות - ליחצו כאן

לקריאה נוספת על הדרך שלי לקדם שיח על מיניות בריאה בטיפול>>