פמיניזם ומיניות נערות - סדרת מאמרים - פרק ה': נערות במצבי שוליות

התאוריה של הצטלבות מיקומי שוליים מדגישה את ההשפעות הקונטקסט החברתי-פוליטי - הכולל מגדר, אתניות, מעמד, נטייה מינית והשתייכות לקבוצות שוליים נוספות – על חייהן של נערות.

ביחס למיניות, ניתן לראות כי מישל פיין ושרה מקללנד (Fine & McClelland 2006) ממשיגות חיבור בין הקונטקסט החברתי לבין מיניות. הן מציעות להרחיב את המושג תשוקה ל"תשוקה עבה" (thick desire) – שמשמעותו:

הזכות לקשת רחבה של תשוקה אינטלקטואלית, חברתית ופוליטית, הזכות לעצמאות כלכלית, הזכות לחופש מיני ובחירות ביחס לפוריות, הגנה מפני אלימות מינית וגזענית.

ההמשגה של "תשוקה עבה" ממקמת את הרווחה המינית בקונטקסט מובנה חברתי המאפשר בריאות כלכלית, חינוכית, חברתית ופסיכולוגית. פיין ולמקללנד קוראות להקנות לנערות מיומנויות לביטוי יכולת הפעולה הפוליטית והמינית שלהן במטרה לנתח באופן ביקורתי את המסרים החברתיים. המשגה זו עדיין נותנת מקום נרחב לסובייקטיביות, יכולת הפעולה והמשא ומתן האישי, אך היא גם מדגישה את האופן בו מבנים לא שוויוניים מעצבים את היכולת של הפרט לפתח יכולת פעולה.

בהמשך למושג זה, תאורטיקניות רבות גורסות כי קיים בלבול בין העצמה לבין יכולת בחירה, בין חיקוי של נשיות לבין סימן לאוטונומיה, לכוח חברתי ולכוח פוליטי. לפיכך, תחושה סובייקטיבית של העצמה איננה מספיקה. התייחסות סובייקטיבית למונח העצמה משווה באופן שגוי בין תחושות של יכולת פעולה (agency) לבין כוח תרבותי ומוסדי - כלומר להזדמנויות בחירה נגישות המאפשרות פעולה בפועל. לפיכך, עולה הקריאה להחיות את התפיסה של "האישי הוא הפוליטי". כך, למשל, מבקשת באי צ'אנג להמשיג "העצמה מינית" ברוח המושג המקורי המגדיר העצמה כתהליך מתמשך של הזדהות קולקטיבית ומחאה על כל צורה ומכניזם של דיכוי.

ברוח זו נשמעת ביקורת לחילחול השיח הנאו-ליברלי למיניות נערות, לפיו נערות כיום לא רק נבחנות ביחס לדיכוטומיה בין ה"בתולה" ל"מופקרת", אלא הן מצופות להפעיל שיקול דעת רציונאלי ולפעול מתוך "בחירה חופשית". ליינה באי צ'אנג (Bay-Cheng, 2015) מכנה ציפייה זו כ"Agency Line" – רצף יכולת הפעולה – המבחין בין נערות שמיניותן מושתתת על יכולת פעולה מינית (sexual agency) לבין נערות הנתפסות כחסרות יכולת שליטה ובחירה על התנהגותן הזוכות לתיוג שלילי כ"שרמוטות". באי צ'אנג מבקרת דרישה זו ומצביעה על הנתונים לפיהם נערות במצבי שוליות סובלות יותר ממצוקות הקשורות במיניות: מחלות מין, הריונות בלתי רצויים ואלימות מינית. וזאת לא בשל חוסר יכולתן לבצע בחירות "טובות", אלא בגלל אי צדק חברתי, המוביל לחוסר נגישות למשאבים בכלל ולחוסר נגישות למשאבים הקשורים למיניות.

חוסר במשאבים (כלכליים, חברתיים, מעמדיים, לימודיים וכד') מביא למיקום נמוך יותר של נשים ונערות במו"מ עם בן זוג מיני אודות צרכים בסיסיים, מגורים, אוכל, כסף ואפילו הסעה לעבודה. במיוחד אם הן נאלצות לעזוב את בית הוריהן (למשל במקרה של אלימות). בשל כך, נערות נאלצות להיענות לבן הזוג כשהוא רוצה לקיים מגע מיני, גם אם הן אינן מעוניינות בכך, או שהוא מסרב להשתמש באמצעי מניעה. אי שוויון זה מחריף בקרב נערות במצבי שוליים, בשל חוסר המשאבים הנגישים להן, כגון השכלה, קורת גג ראויה וכסף. כך שהן נותרות פעמים רבות עם משאב אחד – המיניות שלהן.

בנקודה זו, הגישה של הצטלבות מיקומי שוליים מביעה ביקורת גם ביחס למודל הפמיניסטי להעצמת התשוקה הנשית ה"נורמטיבית", על חוסר נגישותו לנערות מקבוצות שוליים כיוון שהוא מבנה את התשוקה כלבנה, רזה, צעירה, הטרוסקסואלית וממעמד בינוני–גבוה. באופן זה, "העצמה מינית" היא סוג של הביטוס השייכת לקבוצות העלית.

כלומר, מיניות היא לא רק זירה לדיכוי מגדרי, אלא גם דיכוי מעמדי ואתני. חוסר נגישות זה מוביל להעצמת תהליכי הפנמת הדיכוי בקרב נערות אלה. חוסר נגישות למודלים להעצמה מינית ולמשאבים מובילים לתפיסות שליליות יותר ביחס להנאה ממיניות בקרב נערות ממצבי שוליות.

לאור זאת, חוקרות רבות מסכמות כי מודל המיניות הבריאה של נערות השואף להעצמה מינית אינדיבידואלית איננו רלוונטי עבור נערות מקבוצות שוליות ואיננו מספיק כדי להגן עליהן ממצבי סיכון. לפיכך הן מציעות מודל החותר להעצמת התשוקה "העבה" המתייחס לכלל תחומי החיים.

חוסר נגישות למשאבים הקשורים למיניות כולל נגישות למידע על מיניות, לשירותי בריאות ולאמצעי מניעה. חוסר זה נובע ממגורים בפריפריה, מעמד סוציו-אקונומי נמוך ו/או איכות מערכת החינוך בה הן לומדות. כך למשל נגישות לרופא/ת נשים מושפעת מכמות הרופאות/ים, שעות הקבלה, מיקום ג"ג של המרפאה, עלות השירות, מודעות של הנערות לקיומו של השירות והחשש מתיוג שלילי (נערות נמנעות לפנות לרופא/ה לקבל התאמה לאמצעי מניעה מחשש לתיוג של "מופקרת"). כך, התאוריה של הצטלבות מיקומי שוליים מדגישה את האופן בו מיניות הופכת להיות מסוכנת בשל יחסי כח לא שוויוניים, משאבים חסרים ואפליה מבנית ולא בשל מאפיינים אישיים של הנערות.

הביקורת על המודל הפמיניסטי להעצמה מגדיר את האופן בו הנערות ממצבי שוליות נשפטות גם בעיניי תאורטיקניות, חוקרות ונשות מקצוע. כך נערות ממצבי שוליות נתפסות כחסרות יכולת פעולה מינית וכמפנימות מסרים פטריארכאליים ביחס למיניות נערות או כמי שמרצות את בן זוגן - ואת זה מבקשות נשות המקצוע לשנות. אך באי צ'אנג קוראת לנו לראות בנערות כבעלות יכולת פעולה וכבוחרות, בתוך סיטואציה מורכבת וחסרת משאבים ואפשרויות, ולא כקורבן סביל חסר שליטה וסובייקטיביות. כך למשל היא מסבירה כי נערות ממצבי שוליות שחוו הדרה על ידי ההגמוניה שואפות להשתייך על ידי בחירות שממקמות אותן בתוך המיינסטרים - כבנות זוג או באמצעות לבוש חשוף. נקודת המבט הרואה בהן כמי שזקוקות לשינוי תודעתי והעלאת מודעות להפנמת המסרים הפטריאכאליים - מפספסת את הצורך הבסיסי שלהן להרגיש שייכות.